נחמיה-גרוסמן זילי

המפגש הראשון של זילי עם עוני ומצוקה אמיתית והחוויה הראשונה שנתנה את חותמה על הבחורה הצעירה הייתה במהלך טיול ,לאחר תום השירות הצבאי, במקסיקו. שם חוותה זילי עוני ומצוקה שלא הייתה מודעת לקיומם. זילי חזרה מטיול זה כבחורה צעירה שהתבגרה לפתע והבינה את מהות החיים.

זילי בחרה להשתקע בעיר אילת ולתרום ככל יכולתה לפיתוחה ושגשוגה של העיר, תוך אמונה ששגשוג העיר יוביל לשיפור רמת החיים של התושבים. זילי החלה לפעול לקידום התרבות והאומנות באילת.

בגיל 20, כתושבת קבע באילת היא מתקבלת למשרה הראשונה שלה כסגנית מנהלת כח אדם במלון "קיסר" ולאחר שלושה חודשים בלבד קודמה לתפקיד מנהלת כח אדם .

התפקיד הבא היה דיילת שרות לנוסע ב"ארקיע" ולאחר שנה פתחה משרד שיווק פרסום ויחסי ציבור לפרויקטים באילת שפעל במשך 15 שנה לקידום ופיתוח העיר בתחומי התרבות והאומנות והתיירות. בין הפרויקטים: זילי השיקה את אליפות אסא הראשונה לגלשנים, את פתיחת מועדון השיט, הקונסרבטוריון והמיני-גולף והייתה מעורבת בהקמת תיאטראות אילת ואחראית לפיתוח תוכנית המנויים להצגות ומופעי תרבות בעיר.

במשך השנים שחלפו מקבלת זילי מבט מפוכח יותר על העשייה באילת ורואה כי יותר ויותר אנשים מתעשרים אך אינם מאושרים.

זילי מחליטה לפרוש מן העשייה הציבורית ופותחת בוטיק קטן בעיר.

לאורך השנים, ביתה של זילי שימש בית חם לאנשים ולנזקקים. נקודת המפנה בחייה, חלה כאשר מעל דלתות החנות הקטנה של זילי, מתדפק אליאס בוגנים (ז"ל) שחקן הכדורגל המפורסם לשעבר, שמופיע כהומלס וחולה סוכרת סופני. מראהו מחזיר את זילי למראות הזוועה שחזתה בצעירותה במקסיקו. לפתע, במדינת ישראל, בעיר אילת המשגשגת והפורחת, מתגלה העוני במלא כיעורו. זילי, שפונה לעיריית אילת ולמחלקות הרווחה לטיפול דחוף ונתקלת בקירות אטומים, מחליטה לעשות מעשה. בצעד נואש היא פונה אל גיא מרקמן, מנהל תחנת הרדיו המקומית קול הים האדום שנענה לבקשתה לפנות אל תושבי אילת מעל גלי האתר ולבקש את עזרתם.

ביום שישי בבוקרו של חורף עלתה התכנית לאוויר ובשידור חי, עשרות מתושבי אילת תמכו והזדהו עם המצב. אולם, לצערה של זילי, לא הגיע שום גורם מוסמך לטפל במחלתו של אליאס בוגנים (ז"ל). למחרת, אליאס מצא את מותו ברחוב.

בהלוויה, מחוזקת ע"י למעלה מאלף איש שהגיעו ללוות את בוגנים (ז"ל) למנוחת עולמים, הבינה זילי עד כמה נחוצה ודחופה העזרה לתושבי אילת הנמצאים במצוקה.

כבר אז הפך הבוטיק למעין משרד רווחה ובסוף אותה שנה סגרה את הבוטיק ובמקביל המשיכה, בהתנדבות, לסייע לאנשים במשרדי רדיו קול הים האדום.

החל מ-1995-, במשך 20 שנה שחלפו מאז, זילי מנחה את התוכנית "לתת" – תוכנית שכל מטרתה עזרה וסעד לנצרכים בעיר אילת בפניה ישירה של הזקוקים לעזרה.

רדיו קול הים האדום באילת הפך מהשידור הראשון, לבית שני לנזקקים.

מדי יום חמישי נאספו תרומות מזון, דגים וירקות מעסקים בעיר וחולקו לנזקקים וכן טופלו שלל בעיות שוטפות של נזקקי העיר: חשבונות מים או חשמל שולמו מתרומות תושבים בעת השידור, תרומות של תרופות ועוד.. טופלו בין אם בשעות השידור ובין אם לאחריהן.

סיפור נוגע ללב שעלה באחת התכניות היה סיפורו של הומלס שנפלט ממלון גני שולמית בעקבות רעידת האדמה, מצבו הדרדר הוא חטף סכרת וכרתו לו את שתי רגליו. בצעד של ייאוש הוא שכב באילת בחוף הים. זילי, קיבלה את השיחה לתוכנית על מנת לסדר לו כסא גלגלים אך זילי שאלה "כסא יתן לו מקום לשבת, ואיפה הוא ישן?" באותה תוכנית פנתה זילי ומצאה מוטל שהסכים להשתתף בעלויות הלינה. ההומלס גר במוטל זה מספר שנים והפך מנזקק בעצמו למתנדב ולמסייע לזילי ובמשך שלוש שנים, עד ליום מותו, אסף תרומות לנזקקים מדוכני וסוחרי הטיילת.

מותו, יחד עם סיפורים מרגשים אחרים חיזק את זילי בדרכה הנחושה לסייע עד כמה שרק ניתן לזולת. ללא סיוע או פרגון כלל מצד רשויות העירייה או הרווחה נלחמה זילי להמשיך. במשך זמן זה נלחמו הרשויות להפסיק את שידוריה "למה לדבר על מצוקה?" – שאלו. מכתבי פנייה לרדיו אילת מצד רשויות העיר שהרגישו לא נוח להוציא את נושא העניים בעיר בעלת תדמית כה יוקרתית ונוצצת.

אך זילי, נאבקת את מאבקם של אחרים פתחה את דלת ביתה ואת ארנקה במקום בו נסגרו כל הדלתות והכיסים.

במהלך השנים זילי ארגנה טיולים לקבוצות רבות של ילדים חולי סרטן, CP, ניוון שרירים ועוד, בשיתוף עם העמותות הקיימות. באמצעות תכנית הרדיו, סחפה זילי את המלונאים ובעלי האטרקציות השונות והמסעדות, לארח ולהנעים את זמנם של הילדים בביקורם בעיר.

בשנת 2000, בת 40, זוכה זילי להוקרה בפעם הראשונה כזוכת "אות גלובס": אות הכרה והוקרה לעסקים שתורמים לחברה ולקהילה ע"ש חיים בראון, בו זכו גם חברות כמייקרוסופט ואינטל.

"אות גלובס" נתן לזילי את הכוח ללכת עוד צעד אחד קדימה והיא פותחת, בשיתוף עם גיא מרקמן, מנכ"ל רדיו קול הים האדום באילת ובעלי עסקים נוספים בעיר, את עמותת "לתת באילת" (עמותה רשומה). בשנת 2001, בעידודו ובתרומתו של איש העסקים חנניה דריהן, היא מקבלת מבנה שבו הקימה את "בית רפאל" (בית תמחוי ע"ש רפאל דריהן ז"ל אביו של חנניה) וממנו גם מנוהלת פעילות העמותה עד היום.

עמותת "לתת באילת" מרגע רישומה בשנת 2000, עורכת יום התרמה שנתי מיוחד לפעילות העמותה ברדיו קול הים האדום באילת.

בבית רפאל מכינים מידי יום כ-1000  כריכים לתלמידי מוסדות החינוך בעיר (נתון שעלה בעקבות מגפת הקורונה) ובנוסף, מוגשות ב"בית רפאל", ארוחות חמות לכ-300 איש מידי יום. העמותה מעסיקה ומפעילה מתנדבים וכן כ- 30 איש שביניהם עובדים העושים עבודות שרות והמגיעים עם הפנייה משירות בתי-הסוהר ומשירות מבחן.

כמו-כן, בבית רפאל נערכות סעודות מצווה,  בריתות, בר ובת מצווה, חתונות וארוחות חג לתושבים נזקקים באילת ועוד …

בימי חג, מחולקים ב"בית רפאל", תלושי שי לקניית מזון, וסלי מזון.

שמה ופועלה של זילי יצא גם מחוץ לתחומי העיר והמדינה: תרומות למען תושבי אילת ולעמותת "לתת באילת", מגיעות מאנגליה ובפריס (צרפת) הוקמה קרן תרומה בשיתוף עם קלודין אוחנה קרן שבאמצעותה ניתן לתרום ישירות ל-"לתת באילת". תרומות אלו ורבות אחרות, מקיימות כיום את "בית רפאל" ומרבית פעילותה של עמותת "לתת באילת".

תושבי אילת ועסקיה תורמים גם הם: עוד בתחילת הדרך אימצה רשת מלונות "פתאל" ומלון "מלכת שבא" את "בית רפאל".  המלונות מעבירים לעמותה מדי יום ארוחות חמות מהן נהנים נזקקי העיר.
בשנים הארונות  "לקט ישראל" מסייעים רבות בהבאת מזון מבושל מבתי המלון ובסיסי צה"ל.

ביוזמתה של זילי ובסיועו של מלון "שרתון מוריה" נפתחה בשנת 2005 קבוצת תמיכה לחולי סרטן ובני משפחותיהם. קבוצת התמיכה מחוזקת ע"י אנשי מקצוע ומומחים בתחום ובמסגרתה ניתנות הרצאות בנושא המחלה ודרכי ההתמודדות.